בין שני העולמות יצחק בלפר-אמן יוצר

 "חייתי בקרבתו עשר שנים לאורו אני חי את כל שנותיי". בהוקרה לד"ר יאנוש קורצ'אק

מביע אני את תודתי לך, כחשבון נפש בערוב ימיי, בשמי ובשם חברי החניכים מבית היתומים.

ברצוני להביע לך את הוקרתי העמוקה והערכתי הרבה והצנועה למפעלך הנעלה ביותר: לחינוך ילדים יתומים במצוקה, לאמונה הבלתי מעורערת במאבק על זכויות הילד וכבודו.

היית חדור אהבה לילד ודאגה לאדם.
חינכת אותנו, הילדים, ליושר, צדק, עבודה וכבוד הדדי. בזכות שיטתך החינוכית בבית היתומים ידענו מהו חופש וחינוך דמוקרטי שוויוני.

'בית המשפט החברי' של הילדים פעל לטובת הכלל, והתקנון בביתנו היה אחד לכולם – גם לאנשי הסגל.

'מועצת הילדים' הייתה שותפה מלאה להחלטות ההנהלה, ולסדר היום של בית היתומים.

משנתך החינוכית הוכיחה את עצמה מעל לכל ספק בשני בתי היתומים ובמוסדות רבים אחרים, ופעלה גם בזמנים הקשים ביותר בשנות המלחמה ובגטו.

תודתי והוקרתי הרבה מעומק לבי על שהענקת לנו ילדות מאושרת, רבת חוויות ומשמעויות, ילדות מלאת אור, גוונים ושמחה.
זכיתי לחיות במחיצתך, לינוק מחוכמתך, ליהנות מחומך.

תודה, שלבנה הנחת ובית חם עבורנו בנית, הורית לנו דרך מבלי לתבוע הכרת טובה ומתן פרס.

נתת מעצמך ללא גבול, שרתת אותנו הילדים ברגישות, נאמנות ואהבה.

לימדת אותנו אהבת האדם.

אין אהבה ללא מחילה.

נטעת בנו אמונה לחיים טובים יותר, שאינם, אבל יהיו פעם – לחיים של אמת וצדק.

הראית דרך לארץ-ישראל וכאן מצאנו את אהבת האדם והמולדת.

נזכור אותך בחרדת קודש
ננצור את זכרך לעד

יצחק בלפר – חניך

על חיי

נולדתי אל תקופה טרגית, סוערת
ימים שבין מלחמות – מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה. לילות של התפכחות מאשליות, שבאו לאחר ימים של תקווה. מאבקי הישרדות, חיפושי דרך. אין ספק שהתקופה והתרחשויותיה רקמו את מסכת חיי.

בתום מלחמת העולם השנייה חזרנו לוורשה .

זוהי ורשה?

שאלנו את עצמנו המומים ודמומים. קהות ותהייה החליפו את ציפיית התרגשות החזרה. זו בהחלט לא ורשה שהותרתי מאחור שש שנים לפני. נגלתה לפניי עיר הרוסה. כתושה. בתיה שברי אבנים, רחובותיה וכבישיה תילי חרבות, אין זכר לתפארת עברה. האוויר נשא בשורת אסון. מוות. בין הריסות הגטו נע צילם של אנשים, פליטי מחנות עבודה וריכוז, מחפשים נואשות זכר לבית שהיה, שריד ושארית למשפחה.

בתחילת רחוב קרוכמלנה עמד פעם בית. בית הדוד והדודה. הבית בו התגוררה משפחתי עת נפרדתי מהם. סבא וסבתא, אמא, אחיי ובני משפחותיהם, אחותי.

ולא היה – לא בית, לא משפחה.

הסתובבתי עם חברי זאב, שואבים כוח איש מחברו, באזור שאכלס את הגטו. דממת מוות עטפה את המקום, שבעבר הלא רחוק אכלס כל-כך הרבה יהודים. איפה הם כולם? סבא? סבתא? אמא? אחיי ואחיותיי? וכל אותם יהודים, כחצי מיליון מספרם, לאן נעלמו? נרצחו? נמחקו מעל פני האדמה?

באוויר נישא עדיין ריח החיים והכליה. אורו החמים, הבהיר, השוטף של הקיץ, היה ניגוד משווע למראה הבתים המפויחים, ההרוסים, הריקים מאדם. נדמה היה כאילו שברי קירותיו של כל אחד מהם מספרים סיפור מצמית.

פה ושם פועלים וסתם אזרחים מנסים לפנות את השברים. האם כוונתם לטאטא את שארע? להסתיר? לכסות כאילו כלום? אנחנו, ככולם, הסתובבנו בין הזיכרונות הלומים, מתקשים להבין, עדיין לא מפנימים. המראה היה הזוי. האם כך נראה הגיהינום? ומהם הקולות שאני שומע? האם דמיוני הוא המשמיע באוזניי את המולת הרחוב היהודי החי, התוסס?

האם מתערבלים בי קולות העבר בזעקות שבר ההווה כשמתגלה זוועת האמת? ומי הן הדמויות החולפות מול עיניי? מכרים מעברי? האם אני הוזה?  והדמויות הופכות לצלליות ההולכות ומתרחקות ממני, נמוגות אל האין, הריק.

 הפולנים, שכבר ניכסו לעצמם את שברי המקום, ראו בנו אויבים. פולשים למקום לא להם. חששו שנתבע את ששייך לנו, את שנלקח מאתנו בכוח, בכורח, בביזה, במשטמה.

האנטישמיות הדריכה אותם, והפליטים שפחדו לצאת יחידים מחשש לחייהם, התקבצו יחד לאודיסיאת החיפוש אחר זכר וסימן. רציתי לגשת לבית סבא ולא יכולתי. בסבך ההריסות החוסמות כל חלקה אבדה לי הדרך. ואיתה התקווה.

גם כנופיות פולנים שהתגרו, התנכלו, ופגעו ביהודים מנעו כל אפשרות להגיע לשם.

חזרתי לרחוב קרוכמלנה. רציתי לראות את הבית במספר 92, בית היתומים שהיה ביתי. מרחוק ראיתי שחדרו של ד"ר קורצ'אק נמחק. נהרס. פצצה פגעה בעליית הגג היפהפייה, לא הותירה זכר. קומות הבית נותרו שלמות. התקרבתי לכניסה במטרה להיכנס אל פנים הבית לבדוק את שלמותו, להתרפק על זיכרונות. מהחצר עלו קולותיהם של ילדים. ילדים פולנים. בית היתומים היהודי היה לפנימייה לילדים. הרגשתי שגזלו ממני את ביתי.

ברחתי.

כשהערב הראשון לחזרתי ירד על ורשה, לא הייתה זו צמרמורת צינתו שהשתלטה על גופי, אלא מראות היום והבזקי ההבנה שטלטלו אותי. ההבנה שנותרתי לבד. יחיד מכל משפחתי.

המפגש עם משוחררי המחנות שהתקבצו לעת ערב במרכז היהודי, צייר את תמונות הזוועה, חשף את גודל האסון שפקד אותנו כיהודים, כעם, את השואה האישית שלי ושל כמותי. ההיגיון סרב להבין, הרגש לא הכיל את סיפורי השנאה, האכזריות, ההתעללות, ההשמדה.

בעוד העדויות מושמעות, ואנקות בכי הכאב והאובדן קוטעות את זרימת סיפורן, חלפו לנגד עיניי תמונות מן העבר – תמונות של קהילה יהודית מפוארת שחייתה כאן רק אתמול. מאות אלפי אנשים, משפחות על ילדיהן, שניהלו ונטלו חלק פעיל במוסדות דת, תרבות, חינוך ולימוד, שהיו עשירים בחיי רוח שהשפיעו על העולם היהודי בכלל. היכן היהדות האורתודוכסית שניהלה את חייה ביידיש? היכן האוכלוסייה החילונית שהעשירה את פולין בתרומתה? לאן כל זה נעלם? היאך יכולה הייתה להתרחש, בחברה נאורה, זוועה שכזו שאפילו בשם לא יכולנו לכנותה?

לחלל האוויר נזרקה מילה. והמילה החזירה אותי למציאות. והמילה תלווה את חיינו היהודים מאז – שואה.

 מראות גטו ורשה שלפני ואחרי המלחמה, דמויות האנשים היקרים לי שאינם , שבים ומופיעים לנגד עיניי. סיפורי אימי ימות השואה מצטלצלים באוזניי כבאותם ימים, עת שמעתי אותם לראשונה. איני שוכח. המחשבות נושאות אותי לשם.

בעבודותיי כצייר, רשם ופסל אני מנסה להביע את הכאב, הצער, האובדן.

הזדהיתי הזדהות מוחלטת עם סבלם של אחרים, נאחזתי בתקווה ובאמונת הכלל שהשפיות תחזור לשכון בתוכנו, בחיינו. גמלה בלבי ההחלטה לנתב בדרכי האמנותית את סיפורם של מי שלא שרדו מחד,  ואת זכרם של מי שבזכותם חוויתי ילדות יפה מאידך.

 חיי נמשכים בין שני עולמות…

רשימת תערוכות מרכזיות ופרסומים :

1967 תערוכת יחיד- מוזיאון הארץ – מוזיאון לאתנוגרפיה  ופולקלור, רמת אביב.

1968 תערוכת יחיד – מוזיאון יד-לבנים, רחובות

1969 תערוכת יחיד – מוזיאון בית לוחמי הגטאות (כחצי שנה)

1970 תערוכת יחיד – מוזיאון רמת – גן.

1970 תערוכת יחיד – מוזיאון רמת-גן. – מופיע פעמיים.

1970 תערוכה קבוצתית – מוזיאון ביז'אנסון, צרפת.

1971 תערוכת יחיד – מוזיאון יד- ושם, ירושלים (כחצי שנה).

1972 תערוכה יחיד – מועדון תרבות "צוותא" תל אביב.

1973 תערוכת יחיד – הזמנה ממוזיאון י.ל.מגנס, סן פרנסיסקו, ארה"ב (כשנתיים).

1975 תערוכת יחיד – פריז (אונסקו) – כנס בין לאומי למשנתו של י. קורצ'אק, צרפת.

1977 תערוכת יחיד – מוזיאון משואה, תל יצחק.(כשלוש שנים).

1980 תערוכה קבועה וקבלת פרס ע"ש גוטמן על נושא ה"שואה"

1981 תערוכה קבוצתית – בנייני האומה, ירושלים – מפגש עולמי של ניצולי השואה.

1984 תערוכת יחיד – תיאטרון חיפה (חודשיים).

1988 תערוכה משותפת עם אבא פניכל, באוניברסיטה. גרמניה המערבית – "תמונות ממחנה כפייה וגטו".

1992 תערוכת יחיד – מוזיאון אמנות יד ושם, ירושלים (חמישה חודשים)לציון 50 שנה להירצחם של קורצ'אק  והילדים.

1995 תערוכת יחיד בית ווהלין – יד ושם המרכז להוראת השואה-  גבעתיים (שלוש שנים).

1998 תערוכת יחיד – אוניברסיטה וופרטל – גרמניה – הזמנה של אגודת יאנוש קורצ'אק בגרמניה.

1998 גוטיגן – בית ספר על שם יאנוש קורצ'אק – בית ספר גבוה לאמנות – ברלין גרמניה.

2000 גלריה ברנרד, תל-אביב.

2003 תערוכת יחיד – בית הסתדרות המורים.

2003 תערוכת יחיד – עין חרוד – בית חיים שטורמן – תחת השם " יאנוש קורצ'אק חוזר לעין חרוד".

2003 תערוכת יחיד – אולם העירייה – גינזבורג גרמניה.

2003 הסרת הלוט מעל אנדרטה לזכרו של יאנוש קורצ'אק והילדים – גינזבורג גרמניה.

2005 תערוכת יחיד – סמינר למורים – פלוצק פולין.

2006 תערוכת יחיד – בית יד לבנים – ראשון לציון

2007 תערוכת יחיד – כחלק מתערוכה לזכר יאנוש קורצ'אק ופועלו – המוזיאון היהודי – לונדון אנגליה.

2010 תערוכת יחיד – מוזיאון השואה , יוהנסבורג , דרום אפריקה.

2013 תערוכת יחיד – הגלריה לאומנות , מכללת קיי, באר שבע.

2014 תערוכת יחיד –  תיאטרון הקאמרי , תל – אביב , הטקס העירוני לציון ערב יום השואה

2014 תערוכת יחיד – מרכז ענב לתרבות – תל אביב.

2014 הוצאת הספר– " בית לבן בעיר אפורה " – ביוגרפיה  – הוצאת גוונים

2015 הוצאת הספר – " האיש שידע לאהוב ילדים " – ספר ילדים – הוצאת ינוקא.

2016 הוצאת עיבוד לספר – המלך מתיא הראשון " – ספר ילדים מאת יאנוש קורצ'אק – הוצאת ינוקא.

2017 תערוכה ביום השואה כנסת ישראל.